בלוג

טעימה כללית מתחושת ביניים
מיכל דויטש | מושב צופר מחזור אביב 2016

כשבאתי לצופר כחלק מ"עבודה עברית" לפני קצת יותר מחודשיים ידעתי כמה דברים מאוד בסיסיים. ידעתי שאני רוצה לעבוד בחקלאות מכמה סיבות; קודם כל כי אני רוצה שהעבודה המועדפת שלי תהיה גם עבודה משמעותית עבורי (וחקלאות בעיניי זו דרך פשוטה אבל חזקה לבסס את אהבת הארץ שלנו) וכי אני רוצה לחוות עבודת כפיים שלא בהכרח אזכה לחוות בעתיד אבל רבים עובדים בה כל חייהם. ידעתי שהעבודה תהיה קשה וציפיתי לזה, וידעתי שיהיה חם ושהגיע הזמן שאתגבר על שנאת הקיץ שלי. ידעתי שאני רוצה שכחלק מהעבודה שלי תהיה גם העשרה מגוונת. לבסוף, ידעתי שאני רוצה להיות בערבה, כי זה אזור בארץ שלנו שעוד לא זכיתי להכיר אבל יש בו הרבה קסם.
עכשיו אני יכולה לומר שכל הציפיות שלי נענו, ומעבר. העבודה באמת מחברת לאדמה (ולא רק ברמה הציונית כמו שציפיתי, אלא גם ברמה עמוקה יותר של עבודה שמחברת להוויה הכי בסיסית שלנו כחלק מהעולם הזה - דווקא בזכות זה שהעבודה מונוטונית ומוקפים רק בעצים, אדמה, אנשים, והחיות שמסביב), וגם באמת קשה (אבל לא מפסיקה להיות מהנה אפילו לשנייה, כי למרות שכביכול אין הרבה שינויים האווירה והאנשים הופכים כל יום ללא פחות מאדיר). השיעורים שיש לנו פעמיים בשבוע כמעט תמיד פותחים את הראש בדרכים חדשות ולנושאים חדשים ואני באמת מחכה להם כל שבוע. חום כבר לא מפריע לי בכלל (או לפחות לא כשאין לחות P: ), ואני יודעת להעריך יותר את כל האנשים הגדולים שעובדים בעבודות שכאלו כל יום רוב חייהם.
אבל לכל זה עוד ידעתי לצפות. יש כמובן כמו בכל עבודה ובכל תקופה בחיים דברים שאוהבים יותר או אוהבים פחות, שמתחברים אליהם יותר או פחות, רגעים טובים יותר - או פחות. אבל התחושה הכללית היא שמעבר לכל עלייה וירידה, ומעבר לכל מה שציפיתי לו, קיבלתי הרבה הרבה יותר, ואני אפילו לא בחצי!
לא ידעתי לצפות לקבוצת אנשים כל כך מקסימים כמו האנשים שאיתי. יצאתי משנת השירות עם קצת חששות בנוגע לחיי קבוצה, חששות שהתבדו לחלוטין. אני אוהבת כל אחד מהאנשים שאיתי ואפילו שמחה שהשתחררתי מתי שהשתחררתי (למרות שיצאתי מלוחמה מוקדם נגד רצוני) כי זכיתי לפגוש דווקא את האנשים שאיתי עכשיו. אני מודה על כל רגע שאלו האנשים שגרים בדירות הקטנות שמסביבי, שאלו האנשים שעל המנופים (שמרימים אותנו לצמרות התמרים) מסביבי, שאיתם אני יושבת כל ערב...
לא ידעתי שאנהל דירה קטנה (וכך אני אוהבת אותה) לבד, ולא ידעתי שאוהב את האנשים שאיתי כל כך שאשמח גם לחלוק אותה עם כל אחד מהם תמיד.
לא ידעתי שהקסם של הערבה הוא כל כך שובה... יש מין שקט, שלווה שמשתלטת עליך. לא חייבים להיות מנותקים מהעולם, אבל אפשר לנהל את החיים בצורה הרבה יותר צנועה ובו זמנית כל כך הרבה יותר עשירה. לא ידעתי שאפשר לגור יחד ביישוב ועדיין להרגיש שלא פוגעים בסביבה. אני אוהבת את הזריחה בבוקר, ואז בריצת לילה לראות את השקיעה בהלוך וירח מדהים בחזור, ואת הכוכבים שרואים ברור אפילו מתוך המושב. אני אוהבת להסתובב יחפה (לא חובה כמובן) ואת זה שהכל קטן וירוק (כן כן, גם בערבה). לא ידעתי שאתאהב כל כך שאבין כבר עכשיו איפה הייתי רוצה לגור כשאגדל עוד קצת.
ודבר שלא יכולתי לצפות בשום צורה: לא ידעתי שאזכה להכיר תרבות חדשה ולחיות לצד האנשים שמכירים לי אותה. התאילנדים שעובדים איתנו מגיעים לעבוד בארץ (לרוב לחמש שנים) רחוק מהמשפחה כדי לשלוח להם כסף, אבל הודות לקושי שהם עוברים הם עוזרים לי לפתח ראיה רחבה עוד יותר (ואנחנו משתדלים להיות חלק מהחוויה שלהם ולעזור כמה שאפשר בתמורה, כמו שהם תמיד עושים עבורינו). זה פשוט נפלא לראות איך אנחנו מפתחים קשרים למרות כל ההבדלים במעין תאילנגלית (תאילנדית-אנגלית) עם שילוב של מילים בעברית, וכך לומדים עליהם ומלמדים עלינו, מעבר לזה שהם הופכים לחברים קרובים לא פחות כשנמצאים איתם 10 שעות לפחות בעבודה ולפעמים גם אחר כך. הם מוסיפים למידה מסוג שלא ציפיתי לו כלל, חברויות שלא ציפיתי להן, ואווירה שקשה לתאר אותה בלי שתקפצו לביקור (תמיד מוזמנים אגב!).
לא יכולתי להיות יותר שלמה ומאושרת עם הבחירה שלי. כל קושי או התלבטות שעולים שווים את השהייה כאן, כחלק מהפרויקט הזה, עם מכלול האנשים, ובמקום הזה.
אז זו רק טעימה כללית מתחושת ביניים... בלי אפילו לפרט על היום-יום (אבל גם זה יקרה).
עוד מעט נגמרת הפסקת צהריים, אז עד הפעם הבאה... :)
מיכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*